קונפורטי מהדגים

לפני דקות אחדות יצאתי מתוסכל מעוד ראיון. מאז שסיימתי בהצטיינות תואר ראשון בהנדסת תוכנה לפני כתשעה חודשים עניתי על אינספור הצעות עבודה. את מעט הכסף שהרווחתי בעבודות מזדמנות הוצאתי על חיפוש עבודה ברחבי הארץ. רואיינתי במקומות שונים, ממגדל העמק ויוקנעם בצפון עד באר שבע ודימונה בדרום. כמעט בכל מקום, לאחר שמילאתי שאלונים ונבחנתי בעל פה ובכתב הובטח לי שאקבל תשובה בדואר לביתי. בדרך כלל תשובה לא הגיעה, ובאותם מקרים שהתשובה הגיעה הנוסח היה כמעט אחיד. "אנו מודים לך על פנייתך. לצערנו אין באפשרותנו להעסיק אותך בחברתנו בימים אלה. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך".
בדיוק לפני חודשיים חזרתי מראיון בחיפה, עם הרגשה שהפעם התקבלתי. במשך קרוב לשעה התמודדתי עם עשרות שאלות בנושאי רשתות תקשורת והייתי משוכנע שעניתי על כולן בצורה מושלמת. מאז אני ממתין לתשובה וכלום, נאדה, גורנישט.

כעת אני בשדרות ירושלים ביפו. רציתי לקנות פלאפל אבל כשפתחתי את הארנק גיליתי שנותרו בו רק ארבעים אגורות, לא מספיק אפילו לחזור באוטובוס לבית ההורים בפתח תקווה, שם אני גר בינתיים. גם את הסלולרי שלי שכחתי בבית כשיצאתי הבוקר  לתל אביב. אין בררה, אחזור לפתח תקווה ברגל, כבר הלכתי מרחקים גדולים יותר.

ברנש מגודל שהולך מולי נתקל בי, כתף אל כתף. משהו נופל על המדרכה. לרגע חשבתי שזה ארנק הכסף שלי אבל לא, הוא עדיין אצלי ביד. על המדרכה מונח ארנק תפוח, מן הסתם של האיש שנתקל בי. אני מרים אותו מהמדרכה, מסתובב לאחור מתוך כוונה להחזיר לו את האבדה. הברנש מסתובב אף הוא, איש מבוגר ממני אולי בעשרים או שלושים שנה, אבל בריון פחד, כולו שרירים. הוא מסתכל על הארנק שבידי וישר צועק עליי, "גנב! תחזיר את הארנק!"
אני נבהל, כמעט עושה במכנסיים. "לא גנבתי, נפל לך. קח ". אני מושיט לשרירי את הארנק והוא חוטף אותו מידי, מבט מאיים בעיניים שלו. הוא לופת את פרק ידי וגורר אותי בכוח לכיוון המשטרה. אני מוחה, צועק, מנסה להשתחחר מאחיזת ידו של השרירי אך ללא הועיל.

חוקר המשטרה נועץ בי במבט משועמם. "תעודת זהות!". אני מושיט לו את תעודת הזהות. החוקר מעלעל בה, מניח אותה על השולחן. "אז מה, קונפורטי", הוא פונה אליי, "גונבים, הא?"

אני לא מספיק להגיב. השרירי מביט בי בתמיהה. "קונפורטי? אתה הבן של קונפורטי מהדגים?"

איך שהוא אני מבין שיצאתי מהפלונטר. "כן, זה אבא שלי", אני עונה.

"תבטל את התלונה", אומר השרירי לחוקר.

"אתה בטוח? אם אני מבטל זה סופי, לא תוכל להתחרט".

"תבטל, אני בטוח".

החוקר קורע את טופס התלונה לאורך ולרוחב, מועך לכדור ומשליך לסל האשפה.
"עופו מפה, שניכם, ואל תחזרו".

אני נוטל את תעודת הזהות מהשולחן, תוחב לכיס. אנחנו יוצאים לרחוב. " טעיתי, לא יכול להיות שהבן של קונפורטי גנב. גדול, אבא שלך, ואותך אני זוכר עוד כשישבת על הסיר". הוא מוציא את הארנק מהכיס, ארנק תפוח, מלא שטרות, לפחות כמה אלפי שקלים.
הוא שולף שטר של מאתיים מהערימה. "קח!"

אני מסרב. מה פתאום שאקח כסף מאדם זר, אבל הוא בשלו, תוחב לי את השטר ליד. "זה כלום! את החיים שלי אני חייב לאבא שלך! תמסור לו ד"ש מסיטבון".

"סיטבון?" אני ממלמל.

"כן, סיטבון, הוא ידע".

השרירי מסתובב, הולך לדרכו, ואני נשאר עומד, המום, שטר אדום עם תמונה של שז"ר בידי.
אני מגיע הביתה במונית ספשל, משאיר לנהג טיפ נאה ועוד נשאר לי.

אמא שלי יצאה, כנראה לקניות. השאירה לי מכתב על השולחן בפינת האוכל, מחברת ההייטק בחיפה. אני פותח את המעטפה בידיים רועדות.

"אנו שמחים להודיע לך..."

יש!!!

אני הולך לחדר שלי, מוצא את הסלולרי שלי מונח על המיטה. מתקשר לאמא שלי, לאבא שלי.
אבא שלי, מה לו ולדגים? חוץ מזה, מי זה קונפורטי?

אנחנו בכלל קונפינו.

מלאך המוות לא יוצא לפגרה

בעוד קצת למעלה מחודש יסתיים החורף, וכבר הימים החמים בפתח, ושוב נתבשר חלילה על עוד פעוט שנשכח ברכב סגור. נכעס על נהג ההסעים או הגננת או ההורה שממילא חרב עליהם עולמם, אך האם רק הם אשמים? האם לא יכול לקרות לכל אחד מאתנו שברגע של היסח דעת עקב עייפות, לחץ נפשי או כל סיבה אחרת יקרה לנו מקרה דומה?
אנו יכולים וחייבים למנוע הישנות אסונות מעין אלה. הטכנולוגיה קיימת והיא פשוטה להפליא, אבל אין חקיקה שתאכוף את השימוש בה ולפיכך חסרה לרובנו מודעות על קיום מוצרי בטיחות מתאימים אותם ניתן לרכוש ולהתקין במכוניותינו.

פרטים על מוצרים למניעת שיכחת ילדים ברכב תוכלו למצוא באתר בטרם.

כאמור, ללא חקיקה מתאימה המצב העגום יימשך ושוב ושוב נתבשר על חייו של פעוט שקופדו בייסורים. אגב, קיים חוק, סעיף 361 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, המטיל עונש  מאסר על המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה. החוק אמנם לא מתייחס במפורש להשארת ילד ברכב סגור אבל מן הסתם גם עבירה זו כלולה בו. אלא שאדם שנוטש פעוט ברכב מתוך היסח דעת אין דעתו נתונה לחוק. מחשבותיו נמצאות במקום אחר והוא ודאי אינו נוטש את הילד מתוך כוונת זדון.

אז מה צריך לעשות? התשובה הנדרשת מאליה היא לחוקק חוק שיאכוף התקנת מערכת מתאימה שתתריע על המצאות פעוט (או אדם חסר ישע) במכונית, ברגע שהנהג סוגר את דלתות המכונית לאחר שיצא ממנה. נוסף על כך, על הרשות המתאימה לדאוג לכך שמערכת מתאימה תהיה זמינה לכל בעל מכונית.

בעבר שלחתי לכמה וכמה חברי כנסת הצעה מפורטת לתוכנית אותה ניסחתי, למניעת השארה בשוגג של פעוטות ואנשים חסרי ישע במכונית סגורה. את ההצעה המפורטת שלחתי לראשונה לאחת מחברות הכנסת הקודמת ב-17 באוגוסט 2011 ומאחר שלא קיבלתי תשובה על אף שהחוק מחייב פקידי ציבור להשיב על פנייה מאזרח תוך 45 יום, שלחתי לה חמש תזכורות במהלך אוקטובר 2011 ללא הועיל. לאחר מכן פניתי בפקסים ישירות לשרים ולחברי כנסת אחרים, סה"כ עשרה במספר, שוב ללא הועיל.   להלן תוכן פנייתי, אותה שלחתי שוב ושוב לאותה חברת כנסת ולאחר מכן לחברי כנסת אחרים:
להלן תוכן הצעתי, כפי שנוסחה בכל פניותיי. (הערה: בסעיף 3 ציינתי במקור – כאמור באוגוסט 2011, שהמערכת שמדובר עליה תוכננה כשבע שנים לפני כן. אינני מוצא את מקור הידיעה אם כי אני בטוח בנכונותה, אבל בכתבה באתר mynet שפורסמה בתאריך 20.6.2012 על תחרות יזמים שנתית שקיימה עמות אור ירוק מתואר מוצר המונע השארת פעוט בתוך כלי הרכב אותו פיתחו תלמידי חטיבת הביניים "אחד העם" בפתח תקוה).

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ח"כ ............... נכבדה,
ברצוני לבקש שתעלי על סדר היום הצעה לגבש בדחיפות תוכנית למניעת הישנות אסונות כתוצאה מהשארת פעוטות במכונית סגורה. אני מציע שהתוכנית תתבסס על המרכיבים הבאים:

1.  נוהל מעוגן בחוק שיגדיר מי אחראי לדאוג שלא יישאר פעוט או מבוגר חסר ישע במכונית סגורה, ויחייב את האחראי לשנן את הנוהל ולקיימו בכל פעם שהוא יוצא מהמכונית. הנוהל יפרט במפורש, באופן ברור וחד משמעי את חובת נהג ברכב פרטי, נהג הסעים ו/או מלווה, נהג אוטובוס ו/או מלווה, וכל כלי רכב סגור אחר.

2.  פרסום בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו מדי יום ואולי כמה פעמים ביום שיזכיר לנהגים את חובתם לוודא שלא הושאר פעוט או מבוגר חסר ישע ברכב, ולכלל הציבור שעליו לשמור על עירנות.

3.  מכרז לתכנון ויצור מערכת התרעה שתתריע על המצאות פעוט או מבוגר חסר ישע בכלי רכב סגור מיד עם יציאת הנהג וכל נוסע שמסוגל לדאוג לעצמו. תינתן עדיפות עליונה להחשת ביצוע נושא זה.

הערה: מערכת כזו תוכננה לפני כשבע שנים כפרויקט גמר על ידי תלמידי המגמה המדעית טכנולוגית בביה"ס המקיף למדעים ולטכנולוגיה אורט חולון (טלפון: 03-5505282, פקס: 03-5505295).

4.  חוק שיחייב התקנת מערכת התרעה כנ"ל במועד שמערכת כזו תהיה זמינה, בכל רכב הסעות ובכל מכונית שעשוייה להסיע פעוטות ו/או מבוגרים חסרי ישע.

5.   אכיפת התקנת מערכת התרעה כנ"ל, שמירה על תקינותה ואיסור מוחלט על הפסקת הפעלתה.

6.   עונש מרתיע על אי קיום הוראות הנוהל הנדון בסעיף 1 לעיל, וכן על אי התקנת מערכת התרעה, אי שמירה על תקינותה או הפסקת פעולתה.

ביכולתי לפרט רעיונות מעשיים משלי לגבי כל אחד מהסעיפים הנ"ל ואשמח לעשות זאת אם תחזרי אליי בדואר אלקטרוני, בדואר רגיל או בשיחת טלפון. עם זאת אני סבור שהתוכנית על כל סעיפיה פשוטה למדיי ואין קושי טכני לקדם אותה.
החשוב ביותר בעיניי הוא שהנושא יטופל בדחיפות, לפני שיתרחש האסון הבא. לא נראה לי שיש צורך להסביר את חשיבותו. צר לי רק שלא העליתי את הנושא קודם לכן.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עד כאן תוכן הפנייה המקורית.

לפני שבוע שלחתי את ההצעה המפורטת בדואר אלקטרוני לאחת מחברות הכנסת החדשות. בינתיים לא קיבלתי תשובה, ואמנם החוק מאפשר לה לעכב את תשובתה עד 45 יום ממועד קבלת הפנייה, אך בשל דחיפות העניין החלטתי לא להמתין אלא להפיץ את פנייתי ברשת. חברי הכנסת, ששכרם השנתי מגיע ל-465,000 ₪, עומדים לצאת בקרוב לפגרה של שלושה חודשים. עד שישובו, יגיעו הימים החמים ואני חושש ששוב נתבשר שמלאך המוות לא שוקט על שמריו.

לפיכך אני מבקש מכל מי שקורא את הדברים לשלוח את תוכנם לחבר (או חברת) כנסת אחד לפחות, ולהפיץ אותם הלאה כדי שיגיע לכנסת מבול של פניות בנושא. אנא עשו זאת ללא דיחוי.

כל מי שיכול לסייע למנוע את האסון הבא ולא עושה זאת, שותף לאשמה.