לפני דקות אחדות יצאתי מתוסכל מעוד ראיון.
מאז שסיימתי בהצטיינות תואר ראשון בהנדסת תוכנה לפני כתשעה חודשים עניתי על
אינספור הצעות עבודה. את מעט הכסף שהרווחתי בעבודות מזדמנות הוצאתי על
חיפוש עבודה ברחבי הארץ. רואיינתי במקומות שונים, ממגדל העמק ויוקנעם בצפון
עד באר שבע ודימונה בדרום. כמעט בכל מקום, לאחר שמילאתי שאלונים ונבחנתי
בעל פה ובכתב הובטח לי שאקבל תשובה בדואר לביתי. בדרך כלל תשובה לא הגיעה,
ובאותם מקרים שהתשובה הגיעה הנוסח היה כמעט אחיד. "אנו מודים לך על פנייתך.
לצערנו אין באפשרותנו להעסיק אותך בחברתנו בימים אלה. אנו מאחלים לך הצלחה
בהמשך דרכך".
בדיוק לפני חודשיים חזרתי מראיון בחיפה, עם הרגשה שהפעם התקבלתי. במשך קרוב לשעה התמודדתי עם עשרות שאלות בנושאי רשתות תקשורת והייתי משוכנע שעניתי על כולן בצורה מושלמת. מאז אני ממתין לתשובה וכלום, נאדה, גורנישט.
כעת אני בשדרות ירושלים ביפו. רציתי לקנות פלאפל אבל כשפתחתי את הארנק גיליתי שנותרו בו רק ארבעים אגורות, לא מספיק אפילו לחזור באוטובוס לבית ההורים בפתח תקווה, שם אני גר בינתיים. גם את הסלולרי שלי שכחתי בבית כשיצאתי הבוקר לתל אביב. אין בררה, אחזור לפתח תקווה ברגל, כבר הלכתי מרחקים גדולים יותר.
ברנש מגודל שהולך מולי נתקל בי, כתף אל כתף. משהו נופל על המדרכה. לרגע חשבתי שזה ארנק הכסף שלי אבל לא, הוא עדיין אצלי ביד. על המדרכה מונח ארנק תפוח, מן הסתם של האיש שנתקל בי. אני מרים אותו מהמדרכה, מסתובב לאחור מתוך כוונה להחזיר לו את האבדה. הברנש מסתובב אף הוא, איש מבוגר ממני אולי בעשרים או שלושים שנה, אבל בריון פחד, כולו שרירים. הוא מסתכל על הארנק שבידי וישר צועק עליי, "גנב! תחזיר את הארנק!"
אני נבהל, כמעט עושה במכנסיים. "לא גנבתי, נפל לך. קח ". אני מושיט לשרירי את הארנק והוא חוטף אותו מידי, מבט מאיים בעיניים שלו. הוא לופת את פרק ידי וגורר אותי בכוח לכיוון המשטרה. אני מוחה, צועק, מנסה להשתחחר מאחיזת ידו של השרירי אך ללא הועיל.
חוקר המשטרה נועץ בי במבט משועמם. "תעודת זהות!". אני מושיט לו את תעודת הזהות. החוקר מעלעל בה, מניח אותה על השולחן. "אז מה, קונפורטי", הוא פונה אליי, "גונבים, הא?"
אני לא מספיק להגיב. השרירי מביט בי בתמיהה. "קונפורטי? אתה הבן של קונפורטי מהדגים?"
איך שהוא אני מבין שיצאתי מהפלונטר. "כן, זה אבא שלי", אני עונה.
"תבטל את התלונה", אומר השרירי לחוקר.
"אתה בטוח? אם אני מבטל זה סופי, לא תוכל להתחרט".
"תבטל, אני בטוח".
החוקר קורע את טופס התלונה לאורך ולרוחב, מועך לכדור ומשליך לסל האשפה.
"עופו מפה, שניכם, ואל תחזרו".
אני נוטל את תעודת הזהות מהשולחן, תוחב לכיס. אנחנו יוצאים לרחוב. " טעיתי, לא יכול להיות שהבן של קונפורטי גנב. גדול, אבא שלך, ואותך אני זוכר עוד כשישבת על הסיר". הוא מוציא את הארנק מהכיס, ארנק תפוח, מלא שטרות, לפחות כמה אלפי שקלים.
הוא שולף שטר של מאתיים מהערימה. "קח!"
אני מסרב. מה פתאום שאקח כסף מאדם זר, אבל הוא בשלו, תוחב לי את השטר ליד. "זה כלום! את החיים שלי אני חייב לאבא שלך! תמסור לו ד"ש מסיטבון".
"סיטבון?" אני ממלמל.
"כן, סיטבון, הוא ידע".
השרירי מסתובב, הולך לדרכו, ואני נשאר עומד, המום, שטר אדום עם תמונה של שז"ר בידי.
אני מגיע הביתה במונית ספשל, משאיר לנהג טיפ נאה ועוד נשאר לי.
אמא שלי יצאה, כנראה לקניות. השאירה לי מכתב על השולחן בפינת האוכל, מחברת ההייטק בחיפה. אני פותח את המעטפה בידיים רועדות.
"אנו שמחים להודיע לך..."
יש!!!
אני הולך לחדר שלי, מוצא את הסלולרי שלי מונח על המיטה. מתקשר לאמא שלי, לאבא שלי.
אבא שלי, מה לו ולדגים? חוץ מזה, מי זה קונפורטי?
אנחנו בכלל קונפינו.
בדיוק לפני חודשיים חזרתי מראיון בחיפה, עם הרגשה שהפעם התקבלתי. במשך קרוב לשעה התמודדתי עם עשרות שאלות בנושאי רשתות תקשורת והייתי משוכנע שעניתי על כולן בצורה מושלמת. מאז אני ממתין לתשובה וכלום, נאדה, גורנישט.
כעת אני בשדרות ירושלים ביפו. רציתי לקנות פלאפל אבל כשפתחתי את הארנק גיליתי שנותרו בו רק ארבעים אגורות, לא מספיק אפילו לחזור באוטובוס לבית ההורים בפתח תקווה, שם אני גר בינתיים. גם את הסלולרי שלי שכחתי בבית כשיצאתי הבוקר לתל אביב. אין בררה, אחזור לפתח תקווה ברגל, כבר הלכתי מרחקים גדולים יותר.
ברנש מגודל שהולך מולי נתקל בי, כתף אל כתף. משהו נופל על המדרכה. לרגע חשבתי שזה ארנק הכסף שלי אבל לא, הוא עדיין אצלי ביד. על המדרכה מונח ארנק תפוח, מן הסתם של האיש שנתקל בי. אני מרים אותו מהמדרכה, מסתובב לאחור מתוך כוונה להחזיר לו את האבדה. הברנש מסתובב אף הוא, איש מבוגר ממני אולי בעשרים או שלושים שנה, אבל בריון פחד, כולו שרירים. הוא מסתכל על הארנק שבידי וישר צועק עליי, "גנב! תחזיר את הארנק!"
אני נבהל, כמעט עושה במכנסיים. "לא גנבתי, נפל לך. קח ". אני מושיט לשרירי את הארנק והוא חוטף אותו מידי, מבט מאיים בעיניים שלו. הוא לופת את פרק ידי וגורר אותי בכוח לכיוון המשטרה. אני מוחה, צועק, מנסה להשתחחר מאחיזת ידו של השרירי אך ללא הועיל.
חוקר המשטרה נועץ בי במבט משועמם. "תעודת זהות!". אני מושיט לו את תעודת הזהות. החוקר מעלעל בה, מניח אותה על השולחן. "אז מה, קונפורטי", הוא פונה אליי, "גונבים, הא?"
אני לא מספיק להגיב. השרירי מביט בי בתמיהה. "קונפורטי? אתה הבן של קונפורטי מהדגים?"
איך שהוא אני מבין שיצאתי מהפלונטר. "כן, זה אבא שלי", אני עונה.
"תבטל את התלונה", אומר השרירי לחוקר.
"אתה בטוח? אם אני מבטל זה סופי, לא תוכל להתחרט".
"תבטל, אני בטוח".
החוקר קורע את טופס התלונה לאורך ולרוחב, מועך לכדור ומשליך לסל האשפה.
"עופו מפה, שניכם, ואל תחזרו".
אני נוטל את תעודת הזהות מהשולחן, תוחב לכיס. אנחנו יוצאים לרחוב. " טעיתי, לא יכול להיות שהבן של קונפורטי גנב. גדול, אבא שלך, ואותך אני זוכר עוד כשישבת על הסיר". הוא מוציא את הארנק מהכיס, ארנק תפוח, מלא שטרות, לפחות כמה אלפי שקלים.
הוא שולף שטר של מאתיים מהערימה. "קח!"
אני מסרב. מה פתאום שאקח כסף מאדם זר, אבל הוא בשלו, תוחב לי את השטר ליד. "זה כלום! את החיים שלי אני חייב לאבא שלך! תמסור לו ד"ש מסיטבון".
"סיטבון?" אני ממלמל.
"כן, סיטבון, הוא ידע".
השרירי מסתובב, הולך לדרכו, ואני נשאר עומד, המום, שטר אדום עם תמונה של שז"ר בידי.
אני מגיע הביתה במונית ספשל, משאיר לנהג טיפ נאה ועוד נשאר לי.
אמא שלי יצאה, כנראה לקניות. השאירה לי מכתב על השולחן בפינת האוכל, מחברת ההייטק בחיפה. אני פותח את המעטפה בידיים רועדות.
"אנו שמחים להודיע לך..."
יש!!!
אני הולך לחדר שלי, מוצא את הסלולרי שלי מונח על המיטה. מתקשר לאמא שלי, לאבא שלי.
אבא שלי, מה לו ולדגים? חוץ מזה, מי זה קונפורטי?
אנחנו בכלל קונפינו.
